המינוי הישראלי להובלת פורום הגז האזורי מגיע בדיוק כשארה״ב מקדמת מרכז אנרגיה חדש ביוסטון, ולווייתן עובר לשלב ההרחבה. עבור שוק ההון הישראלי, זה כבר לא רק סיפור של מאגרי גז, אלא של תשתיות, יצוא, ביטחון אנרגטי ומעמד אזורי
במשך שנים סיפור הגז הישראלי סופר דרך שמות של מאגרים: תמר, לווייתן וכריש. אבל ההתפתחויות האחרונות סביב פורום הגז של מזרח הים התיכון מסמנות שלב מעט אחר. ישראל כבר אינה רק מדינה שמפיקה גז מהים ומוכרת אותו לשכנותיה. היא מתחילה לשבת סביב השולחן שבו מעוצבת מפת האנרגיה האזורית.
במפגש המיניסטריאלי העשירי של פורום הגז של מזרח הים התיכון, שנערך בוושינגטון, מונה שר האנרגיה והתשתיות אלי כהן לנשיא המפגש המיניסטריאלי של הפורום לתקופה שבין 1 באוגוסט 2026 ל-30 ביוני 2027. במקביל, מנכ״ל משרד האנרגיה יוסי דיין מונה ליו״ר הוועד המנהל של הפורום לאותה תקופה.
לכאורה, מדובר בעוד מינוי דיפלומטי. בפועל, התזמון הופך אותו למעניין הרבה יותר.
באותו שבוע נחתמה ביוסטון הצהרת כוונות להקמת Eastern Mediterranean Energy Center באוניברסיטת Rice, במסגרת שיתוף פעולה בין ארה״ב, ישראל, יוון וקפריסין. המרכז אמור לעסוק בגז טבעי, תשתיות LNG, רשתות הולכת אנרגיה, אמינות רשת החשמל, חוסן תשתיות קריטיות וטכנולוגיות מתקדמות.
וזה בדיוק הסיפור. מזרח הים התיכון כבר אינו נתפס רק כאזור של מאגרי גז. הוא מתחיל להתעצב כמסדרון אנרגיה שמחבר בין המזרח התיכון, אירופה ואפריקה, עם מעורבות אמריקאית, צורך אירופי בביטחון אנרגטי, תלות מצרית גוברת בגז מיובא, ותפקיד ישראלי שהולך ומתרחב.
עבור שוק ההון הישראלי, החיבור הישיר הוא למאגרי הגז הגדולים: תמר ולווייתן. תמר היה המאגר שהפך את ישראל משחקנית שתלויה ביבוא אנרגיה למדינה עם בסיס גז מקומי משמעותי, והוא ממשיך להיות עוגן חשוב באספקת הגז למשק הישראלי ובמערך היצוא האזורי. לווייתן, מנגד, הוא המאגר שבו מתרכז כיום סיפור ההרחבה הגדול, עם שברון, ניו־מד ורציו שאישרו את הרחבת הפרויקט בהשקעה של כ-2.36 מיליארד דולר, במטרה להעלות את כושר ההפקה לכ-21 BCM בשנה.
ברקע נמצאת גם עסקת היצוא הגדולה מלווייתן למצרים, בהיקף של עד 35 מיליארד דולר, לאספקת כ-130 BCM עד 2040. יחד עם הביקוש המצרי, הצורך האירופי בביטחון אנרגטי והמעורבות האמריקאית באזור, הגז הישראלי מקבל משמעות רחבה יותר מאשר עוד חוזה מכירה.
אבל זו כבר לא רק שאלה של כמה גז יימכר ובאיזה מחיר. השאלה הגדולה יותר היא האם הגז הישראלי הופך מנכס מקומי ואזורי למנוף אסטרטגי רחב יותר. אם התשובה חיובית, הסיפור נוגע לא רק לשותפויות הגז עצמן, אלא גם לתשתיות הולכה, ביטחון מתקנים, סייבר, אגירה, חשמל, חדשנות אנרגטית ושיתופי פעולה אזוריים.
▪️ תמר פטרוליום וישראמקו הן חשיפות ישירות למאגר תמר, שממשיך להיות עוגן חשוב באספקת הגז למשק הישראלי ובמערך היצוא האזורי.
▪️ נפטא חשופה לסיפור תמר בעיקר דרך ההחזקה בישראמקו, ולכן גם היא חלק מהמעגל הציבורי שמושפע ממעמדו של המאגר.
▪️ ניו־מד ורציו הן החשיפה הישירה ביותר ללווייתן, להרחבה ולחוזי היצוא הגדולים.
▪️ קבוצת דלק חשופה לסיפור בעיקר דרך ההחזקה בניו־מד והמשמעות האסטרטגית של לווייתן.
▪️ אנרג׳יאן משתלבת בתמונה הרחבה יותר של ישראל כשחקנית גז אזורית, דרך כריש והפעילות שלה במזרח הים התיכון.
▪️ חברות תשתית, סייבר ואנרגיה ישראליות עשויות להפוך לרלוונטיות יותר אם שיתוף הפעולה האזורי יתרחב מפרויקטי גז בלבד גם לתשתיות קריטיות, רשתות חשמל, הגנה פיזית ודיגיטלית וחדשנות אנרגטית.
צריך להיזהר מהתלהבות יתר. פורומים אזוריים יודעים לייצר הרבה הצהרות ומעט פרויקטים. גם במזרח הים התיכון, הפוליטיקה, התשתיות, המימון והביטחון יכולים להפוך כל חזון לתהליך ארוך ומורכב.
ועדיין, הפעם יש כאן צירוף מעניין: מינוי ישראלי רשמי בפורום הגז, מרכז אנרגיה חדש ביוסטון, מעורבות אמריקאית ברורה, תמר שממשיך לשמש עוגן אספקה, לווייתן שנכנס לשלב הרחבה, וביקוש אזורי שממשיך לגדול.
לכן, הסיפור אינו רק שישראל תוביל פורום. הסיפור הוא שהגז הישראלי עובר בהדרגה משלב של מאגרי גז משמעותיים לשלב של תשתית אזורית. עבור המשקיעים, זו בדיוק הנקודה שכדאי לעקוב אחריה.