ירדן משקיעה עשרות מיליוני דולרים בחיבור מפעלים ואזורי תעשייה לרשת הגז. היעד לשנת 2035 הוא צריכה תעשייתית של כ 1.8 BCM בשנה. לווייתן כבר מספק חלק מרכזי מהגז לממלכה ואף מחזיק בהסכם ישיר עם לקוחות תעשייתיים בירדן.
ירדן מתחילה לשנות את הדרך שבה היא משתמשת בגז טבעי. במשך שנים עיקר הביקוש הגיע מתחנות הכוח הגדולות של הממלכה. עכשיו הגז מתחיל להיכנס גם למפעלים, לאזורי תעשייה ולפעילות היצרנית עצמה.
בסוף אוגוסט חתמה ממשלת ירדן על חוזים בהיקף כולל של 70 מיליון דולר להקמת תשתיות גז בשני אזורי תעשייה. המימון מגיע מקרן אבו דאבי לפיתוח, ובביצוע משתתפות בין היתר חברות מצריות.
באל מווקר, דרומית מזרחית לעמאן, מדובר בפרויקט של כ 22.7 מיליון דולר, הכולל כ 22 קילומטרים של צנרת וחיבור למערכת הגז הקיימת. במקביל מוקמת תשתית נוספת באזור מעאן.
שני הפרויקטים האלה הם רק חלק ממהלך רחב יותר. ירדן כבר חיברה אזורי תעשייה נוספים לרשת ומקדמת חיבורים נוספים למפעלים ברחבי הממלכה. המטרה פשוטה: להחליף סולר ודלקים יקרים יותר בגז טבעי ולהקטין את עלויות הייצור. לפי משרד האנרגיה הירדני, המעבר לגז עשוי להפחית את עלויות הדלק של חלק מהמפעלים בעד כ 50%.
מכאן הסיפור הופך מעניין במיוחד גם מבחינת ישראל.
ירדן יכולה לקבל גז ממספר מקורות, אבל כיום הגז הישראלי תופס מקום מרכזי באספקה שלה. בשנת 2025 מכר מאגר לווייתן לירדן כ 2.9 BCM, לעומת כ 2.7 BCM בשנה הקודמת.
עד היום עיקר תשומת הלב הופנתה לחוזה הגדול של לווייתן עם חברת החשמל הירדנית NEPCO. אלא שהקשר לתעשייה כבר קיים גם הוא. ביולי 2025 חתמו שותפי לווייתן על הסכם לאספקת עד כ 2 BCM לאורך כ 15 שנה למפעלי תעשייה בירדן.
כלומר, התשתיות שנבנות עכשיו אינן פוגשות שוק תיאורטי. לווייתן כבר מוכר גז לתעשייה הירדנית, ובמקביל ירדן מגדילה את מספר המפעלים שיוכלו להתחבר לרשת.
המספר המעניין ביותר נמצא בתוכנית האנרגיה של הממלכה לעשור הקרוב. לפי האסטרטגיה הירדנית, צריכת הגז בתעשייה צפויה להגיע עד 2035 לכ 173 מיליון רגל מעוקבת ביום, שהם כ 1.8 BCM בשנה.
לשם השוואה, זו כמות השווה ליותר מ 60% מהגז שמכר לווייתן לירדן בשנת 2025.
את תמונת היצוא הרחבה, כולל היקפי הגז שמוזרמים לירדן ולמצרים, נתיבי ההולכה והרחבות הקיבולת, ניתן לראות גם בעמוד יצוא הגז מישראל של FocusFin.
אבל כאן חשוב לסייג. יעד של 1.8 BCM לצריכה תעשייתית בירדן אינו אומר שלווייתן יקבל תוספת ביקוש דומה. עמאן פועלת במקביל להגדיל באופן משמעותי את ההפקה המקומית משדה רישה ואף מתכננת לחבר אותו לצינור הגז הערבי.
אם התוכניות האלה יצליחו, חלק מהביקוש החדש יסופק מתוך ירדן עצמה.
וזו למעשה הנקודה החשובה בסיפור. ירדן בונה עכשיו שוק חדש לגז טבעי. היא מניחה צינורות, מחברת מפעלים ומרחיבה את מספר הצרכנים שיכולים להשתמש בגז. מי יספק את מלוא הביקוש בעוד חמש או עשר שנים עדיין לא ברור.
לווייתן מגיע לנקודת הפתיחה הזאת מעמדה חזקה. הוא כבר מחובר למערכת הירדנית, כבר מוכר לממלכה מיליארדי מטרים מעוקבים בשנה וכבר מחזיק בהסכם עם לקוחות תעשייתיים. כלומר התשתית שנבנית עכשיו אינה יוצרת שוק מאפס. היא מרחיבה שוק שלווייתן כבר נמצא בתוכו.
לכן חוזה של 22.7 מיליון דולר להנחת צינור באזור תעשייה הוא לא הסיפור בפני עצמו. הוא עוד חלק במהלך רחב יותר שבו ירדן הופכת את הגז הטבעי מתשומה שמזוהה בעיקר עם ייצור חשמל לתשתית שמשמשת גם את התעשייה.
ככל שהתהליך הזה מתקדם, השוק שנמצא מעבר לגבול הופך חשוב יותר גם ללווייתן וליצוא הגז הישראלי.